רבי ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי)
רבי ישראל אבוחצירא הידוע בכינויו ה'בבא סאלי', נולד בראש השנה שנת ה'תר"נ, בעיר ריסאני שבמחוז תאפיללת שבמרוקו, לאביו רבי מסעוד אבוחצירא ב"ר יעקב אבוחצירא, ולאמו מרת עישה.
כבר בילדותו השקיע את כל מרצו בתורה. למד שמונה עשרה שעות ברציפות תוך התעלמות מכל הסובב אותו.
שלוש פעמים עלה רבנו לארץ לפני שהשתקע בה סופית.
רבנו בחר בנתיבות שבדרום הארץ כמקום לגור, שם נשאר עד יום מותו ושם אף מנוחתו כבוד.רבנו התפרסם כקדוש עליון אשר כל ברכותיו מתקיימות. מאות ואלפים היו מגיעים להתברך מפיו להוושע ולקבל עצה מועילה. היה מקובל על כל העדות והחוגים, אשכנזים וספרדים כולם העריצו אותו, ביתו היה פתוח לכל ואהבת ישראל שבו הייתה לשם דבר.
רבי יצחק אלפסי (הרי״ף)
ר' יצחק אלפסי, פוסק ואיש הלכה, ידוע בכינויו רי"ף – ר' יצחק פסי, מן העיר פֵס שבמרוקו (1013 – 1103). נולד בכפר ליד העיר פֵס, התחנך בישיבת קירואן שבטוניסיה, ובסיום לימודיו חזר לפס ולימד בה. בגיל 75 עבר לספרד, שם עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידים רבים ושם נפטר בשיבה טובה בגיל 90.
רי"ף התפרסם בעיקר בזכות ספרו הגדול, "ספר ההלכות", המשמש עד היום אחד מספרי היסוד בספרות ההלכה.
ר' יצחק אלפסי נחשב לפוסק בר סמכא גם בדורות שבאו אחריו, וספר ההלכות שכתב זכה להערכת גדולי הפוסקים, ובהם רמב"ם, ר' יוסף קארו וחכמי אשכנז. הוא שימש סמכות הלכתית לקהילות ספרד וצפון אפריקה, ויהודים רבים נהגו לשלוח אליו את שאלותיהם. כמה מאות מתשובותיו, שנכתבו במקור בערבית ותורגמו לעברית, שרדו עד ימינו.
בשנת תשט"ז – 1956 הקימו עולים ממרוקו את המושב כפר הרי"ף צפונית לקריית מלאכי – על שמו של ר' יצחק אלפסי.
רבי שלום משאש
חכם שלום משאש, לימים רבה הראשי של ירושלים, נולד בכ"ב בשבט תרס"ט (1909) בעיר מקנס במרוקו, לאמו רחל לבית סודרי, ולאביו הרב מימון משאש, מחבר הספר: 'אוצרות שמיים'. חכם שלום משאש החל ללמוד תורה בעודו רך בשנים, ורבו המובהק היה רבי יצחק אסבאג.
בשנת תש"ד (1944) הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס, ועמד בראשה. בשנת תש"ט (1949) עבר לקזבלנקה וכיהן כדיין. בשנת תשכ"ב (1962) נבחר לכהן כראש אב בתי הדין בקזבלנקה, ולאחר מכן כיהן גם כרבה הראשי של מרוקו כולה.
ידועה במיוחד הייתה חיבתו העזה של חסן השני, מלך מרוקו, כלפי הרב. כאשר חכם שלום משאש היה מברכו, היה המלך כופף קומתו.
בשנת תשל"ח (1978) עלה חכם שלום משאש לישראל וכיהן כרבה הראשי של ירושלים.
בי' ניסן תשס"ג (2003), נלקח לבית עולמו, ונטמן בהר המנוחות בירושלים בחלקת המוגרבים.
במהלך חייו כתב חיבורים רבים ובתוכם 'מזרח שמ"ש' – הלכות איסור והיתר, 'תבואות שמ"ש' – פסקים על ארבעת חלקי השולחן ערוך, 'שמ"ש ומגן' – שאלות ותשובות בענייני דיומא, 'בית שמ"ש' – על הי"ד החזקה לרמב"ם, ו'חם השמ"ש' – דרשות על התורה.
רבי רפאל אנקווה
נולד בב' טבת ה'תר"ח בעיר סאלי [סלא] שבמרוקו למשפחת 'אנקאווא' שפירושו 'טוהר וניקיון כפיים' אשר מוצאה מגולי ספרד.
מצעירותו שקד יומם ולילה על לימוד התורה בישיבות בעיירות סאלי ורבאט ונודע בחכמתו, במידותיו התרומיות ובכושר זכרונו המופלא.
לאחר שהשלטון הצרפתי דרש מיהודי מרוקו בשנת ה'תרע"ח להקים מוסד של רב ראשי שייצג את היהודים נבחר רבי רפאל על אף סירובו לתפקיד לכהן כרב הראשי הראשון של מרוקו וכיהן גם כראב"ד [ראש אב בית דין] בעיר רבאט. בשנת ה'תר"ץ קיבל מטעם השלטון הצרפתי את עיטור לגיון הכבוד. זכה לתורה ולגדולה, בענוותנותו אימץ את הוראתו של שמאי – "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" והשפעתו ניכרה בכל קהילות צפון אפריקה.
הרב אנקווה נפטר ב-3 באוגוסט 1935 בגיל 87. בהלווייתו שנערכה למחרת נכחו
כ- 50,000 משתתפים, ובהם נציגים צרפתים ומוסלמים בכירים ומשלחות יהודיות מכל רחבי מרוקו. לאחר פטירתו ולאורך השנים חוברו לזכרו פיוטים ושירים רבים. מספר רחובות קרויים על שמו בערי ישראל.
רבי עמרם בן דיוואן
רבי עמרם בן דיוואן הוא אחד מקדושי יהדות מרוקו. הוא נולד בשנת ה'ת"ק בירושלים לר' אפרים, נצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. למד בישיבת "נוה שלום" של דודו, רבי יהודה בר עמרם דיוואן, בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית, הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים.
לאחר מכן התיישב בחברון ובשנת ה'תקכ"ג (1763) נשלח על ידי קהילת חברון כשד"ר למרוקו. בכתב המינוי הכתירוהו נכבדי חברון בתארים: "החכם השלם, סיני ועוקר הרים".
לאחר שאסף תרומות במרוקו שב לארץ ישראל ולאחר שהות קצרה בארץ ישראל יצא ר' עמרם למרוקו בשליחות שנייה מטעם כוללי חברון בשנת ה'תקל"ד (1774). בשליחות זו שהה למעלה משמונה שנים, רובן במקנס.
בד' בתמוז ה'תקמ"ב יצא עם בנו מפס לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר בדרכו חזרה לארץ ישראל בערב שבת ט"ו באב ה'תקמ"ב ונקבר בבית העלמין של הכפר אסז'ן הסמוך לווזאן. ברבות הימים, קברו הפך אתר עלייה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מדי שנה ובמקום אף מתקיימת הילולה שנתית.
ברבות הימים, לאחר פטירתו נהפך קברו, השוכן על גבעה קטנה מתחת לעץ זית עתיק, מוקד משיכה להמונים.
